דברים שלא סיפרו לכם אתמול בטלוויזיה

בשעה חמש וחצי בבוקר יצאו לדרך לירושלים שתי שיירות מכוניות במפגן הקורא לפתיחת ועדת חקירה בנושא הצוללות.

האחת שיירה של חמישים ושש צוללות ומאות מכפר בלום. ובמקביל יצאה שיירה דומה מהדרום, שנעה בין ישובי עוטף עזה ואשדוד.



יומן מהפיכה / עדי ארגוב


סיפור הצוללות הוא פרשיית שחיתות וסחר בנשק מהגדולות שידעה המדינה. פרשה שטויחה ונקברה תחת לחצים פוליטיים. בעוד שלמערכת אין די תקציב לספק אפודים ונגמשים תקינים ללוחמים בעזה, ראש ממשלה אישר רכישת צוללות וגזר קופון.

השיירה מהצפון עצרה במספר מוקדים לאורך הדרך. בחיפה ובקיסריה (מעון הנאשם), בקריה בתל-אביב ובכל עצירה התקיימה עצרת מחאה.

אלפי אנשים עודדו את הנוסעים מהגשרים ובצמתים.

אחיותי לתנועת 'אמהות נגד אלימות משטרה', אפרת ספרן, תמי גיא ודפנה עפרון נשאו את אח״י שווה ואת צוללת 33.

נתאי ואני חברנו אליהם בגעש.

בתל אביב, מיצג של איש בכסא גלגלים המתנייד בתוך צוללת שרוכבת על הכביש. ויש גם ביביסטים. אשה ירקה עלינו דרך חלון מכוניתה ובנוכחות ילדיה, אחר צעק ''זבלים אתם''. תמיד הם מאטים, פותחים חלון, מקללים, שולחים אצבע מגונה או יורקים ואז בורחים. הם מפחדים. גם אני. מפחדת מהאלימות, אבל נופפתי לשלום ליורקת.

בלטרון התאחדנו עם השיירה הדרומית.

אנשים נופפו זה לזה, צפרו במקצב קריאות המחאה- הון. שלטון. עולם תחתון.

משאיות צפרו באהדה.

חיוכי נהגים שהניפו אגודל לסמן לייק.

והכי כיף שנתאי לצידי. יוצא למחות על אף מגבלותיו הגופניות.

והצוללות!

אח״י צוללת.

אח״י בצבעי דגל מצרים להזכיר ששתיים נמכרו למצרים כדי להגדיל את קופת הרווח האישי.

אח״י נשאת על מתקן גבוה.

אח״י שחיתות.

אח״י שקרן.

ורודות.

קטנות.

גדולות.



הפנים קדימה לירושלים, שיירה של אלפי מכוניות.

בשער הגיא, ליד המשוריינים עודדו אותנו עשרות צופים בנפנוף בדגלי תקווה ובקריאות. 

עם חשיכה הגענו לירושלים.

המשטרה כיוונה את התנועה ומנעה מאיתנו, אלה שאינם נושאים צוללת, להמשיך לבית המשפט.

נתאי ואני חזרנו הביתה. היום הפגנו במכונית. 

ביציאה מירושלים שוטרת הבחינה בשלטים ובדגלים שעל המכונית ומנעה מאיתנו להמשיך ישר, סלקציה שכזו- מפגינים: ימינה, לא מפגינים: ישר.

ודווקא עד כה התנהלות המשטרה הייתה מרשימה. אבל נראה שמשטרת ירושלים היא במדינה אחרת.

בשער הגיא עצרנו לארטיק. שוקו בננה עם טעם של פעם וטעם של תקווה.

עוד חמישים וחמישה יום אני ממלמלת לעצמי, הנאשם יקום על רגליו. עוד חמישים וחמישה יום.

ובתקשורת? 

דממה.


צילומים: נורית שרת



נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך