גם לשוטרים יש זכות בחירה

הדם על ידיו של המפגין היקר הזה שנחבט מסכם את תחושתי מאתמול.

זה היה לילה קשה, מבחינתי קו שבר. מקווה שזו נקודת יש חזור.

יומן מהפיכה / עדי ארגוב

עם נתאי לצידי יצאנו לדרך בשיירת המכוניות לירושלים. כשנסענו באיטיות עם אורות מהבהבים לא הבנו את גודל השיירה. חשתי שאני מחובקת בתוך אנשים שיצאו לדרך עם תקווה לממש את זכותם לקרוא למושחת: לך!

כשהיינו עדיין בלטרון הודיעו המארגנים שהם כבר ברחובות ירושלים. השיירה המופלאה התפרסה על פני חמישים ק''מ. אלפי מכוניות. פרצנו את המצור לבלפור.

לירושלים הגעתי ובתיקי חבלי כביסה, אטבים, שלטים של כביסה מלוכלכת, וצעדתי במרץ במעלה אגרון. חדורת משימה, להזכיר לכולם שיש לשמור מרחק ולשים מסיכה ולהשתעשע במיזם הכביסה המלוכלכת שלי.

גאה בכולם ששמרו על ההנחיות, הייתי מחוסרת עבודה. לראשונה יכולתי לצחקק, לרקוד, לשיר את התקווה עם חבורת קשישים מהצפון ולהדליק את פנס הנייד כשנתבקשתי לקרוא בקול גדול ובלב רחב- מהפיכה!

ובכל הארץ אנשים בצמתים, גם בתל מונד שלי המנומנמת, ובמרפסות קוראים בוז ונוקשים על סירים. כל הארץ מרקחה והלב מתרחב.

בשעה 21:30 עצרו תופים ומצילתיים והמשיכו בהגברה כמותר עד 23:00.

בנות החזית הורודה, בהן התאהבתי לאחרונה, רקדו על מכונות כביסה ישנות במרכז הכיכר.

ואז מתחילות ההודעות בקבוצת האמהות: