בעקבות האמהות - יומן מסע

"בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שהנשיות מגוייסת למטרות גדולות יותר. אנו מכירות את זה לאורך ההיסטוריה כולה, החל מנשות ספרטה ועד לנשים עושות שלום. אבל עתה, אני יודעת כמו כל אם עבריה, בהווה או בעתיד שהאימהות המגוייסת מייצרת תפקיד חדש, דמות נוספת, שאי אפשר לספר את תולדות העם היושב כאן מבלי לדבר גם עליה. שכן, היא עצמה כותבת את תולדותיו מחדש."

קטי בר וחמוטל גורי, בצעדת האמהות נגד אלימות בחברה הערבית. 08/2020 צילום: אלה איתן

מאיה בואנוס, במסע אוגוסט קצת ספטמבר עם האמהות - לכתבה המלאה פוליטקלי קוראת

השיטה פשוטה - הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.

בשנים הראשונות למדינת ישראל, בזמן שהחברה עסקה במימוש המפעל הציוני, ייעוד ותפקיד האישה היו ברורים: להיות אם. לקחת חלק בבניין האומה דרך היכולת האלוהית שניתנה לנשים, להביא חיים. נראה כי הביטוי "הרחם הלאומי" מקורו בתפיסות אלה. אולי לא בכדי המילים "אם" ו"אומה" הן מאותו השורש. אלא שלמרות הקשר המשמעותי בין האישה לבניין החברה, תפקידה היה ונותר פונקציונלי.

בעשורים האחרונים חל שינוי בתפקיד האמהות, או לפחות, בדרך בה אנחנו מדברות עליו. פעם אחר פעם אנו מבחינות כיצד אמהות (פעמים רבות, אמהות שכולות), תופסות את מרכז הבמה התקשורתית והציבורית, מייצרות שיח אחר וגורמות לקבוצות שונות באוכלוסיה להקשיב להן.

יצאתי השבוע למסע בעקבות האימהות, רציתי לבחון האם הן נותרו בעיני החברה כצינור פונקציונאלי או שהן נושאות גם תפקיד תרבותי? במקרה או שלא, השאלה הזו הובילה אותי למחאה בבלפור ובעקבותיה פגשתי את קבוצת אמהות נגד אלימות משטרתית. כבר שבוע שאני משוחחת ונפגשת עם אימהות שונות. במוצ״ש האחרון אף התלוותי אליהן למשך לילה, בסופו, הבנתי דבר אחד: זה לא משנה מה דעתכן על המחאה, אל מול האמהות שאני פגשתי לא תוכלו להשאר אדישות.

עדי רונן ארגוב ונאוה מבורך, בבלפור ירושלים 12/2020 צילום: נורית שרת

יום ד׳ – "אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו"

שעת ערביים, הלחות התל אביבית נרגעה מעט, קטי בר יושבת בבית קפה ומשוחחת עם בתה קארין שצלצלה מניו יורק, היא מבקשת עוד כמה דקות ואני כמובן נענית. מבינה את התשובה לשאלה הגדולה שלי, מבינה שגם אני אל מול דמות האם, נסוגה לאחור. חצי שעה אל תוך השיחה היא תתאר לי כיצד פעולה דומה מתרחשת כשעומד מולה יס"מניק והיא מנסה למנוע ממנו לפנות מפגינים בכוח ובאלימות. יום קודם לכן היא כבר הכניסה אותי לקבוצת הוואטסאפ המצומצמת, אל "חמ״ל האימהות התל-אביביות". קטי מנהלת עוד שש קבוצות כאלה, ההיענות מדהימה גם אותה.

״פתחתי קבוצת וואטסאפ בפעם הראשונה בהיסטוריה ובקבוצה כתבתי ׳אימהות נגד אלימות׳, פניתי ל-15 חברות ועד הלילה כבר הייתי עם קבוצה מלאה״

אכן, הבשורה על האימהות בצהוב, התפשטה כאש בשדה קוצים. משבוע לשבוע מגיעות עוד מצטרפות. חלקן יסבירו לי כעבור כמה ימים שזה נבע ממקרה אישי, הרביצו לילד הפרטי שלהן ומאז הן לא יכולות שלא לבוא. עבור קטי, למודת המחאות, היוזמות וההפגנות, מדובר בפעם הראשונה בה היא מובילה בעצמה הפגנה. קטי הצטרפה כבר בהתחלה, לקחה חלק בסיירת הדיגיטלית בימי הסגר, אז אמרו לה שלא כדאי שתצא מהבית. משם היא ניהלה את ארגון האוטובוסים עבור המפגינים מתל אביב וכשראתה את הכוחות והאלימות, את אגרופני המתכת, האופנוענים בכיכר הבימה והסוסים המחרבנים בשדרה – היא אמרה לעצמה שאסור לה להתרגל לכך, לכך שהצבא והמשטרה מתנהלים בעיר כמו בשטח כבוש.

״ראיתי את הכוחות, אין פה שום הפרת סדר, ההפגנה הזאת לא דומה לשום הפגנה קודמת. בהפגנות קודמות תמיד הייתה משטרה אבל אף פעם לא הרגשנו איום, ההיפך, תמיד חשבנו שהמשטרה נמצאת שם כדי לשמור. אבל מה שראיתי במהלך אותו שבוע, היה אחר לחלוטין. ראיתי את הכוחות והציוד ואגרפוני המתכת, ראיתי מכות מטורפות ובלי פרופורציות. מדובר בקבוצה מצומצמת של ילדים שיושבים על הכביש ומסביב יש מעגל אנשים שמצלמים ומתעדים ואז נכנסים פי שלושה שוטרים כדי לפנות אותם. עשרה שוטרים עם משרוקית והם היו קמים והולכים, תבינו את הפרופורציות, איך אפשר לדבר על אלימות משני הצדדים?

כשראיתי את העוינות של השוטרים והקצינים ראיתי שמשהו מניע אותם, שהתפקיד שלהם הוא כבר לא לשמור על הסדר אלא הם באים למלחמה. אני האויב שלהם. אז קראו לנו ׳שמאלנים׳ וקראו לנו ׳אנרכיסטים׳ וככה הם מחממים אותם. כדי להפוך את השוטר לממושמע אתה חייב להסית אותו, להלהיט אותו, לחמם אותו אחרת למה הוא יעשה את זה? הילד הזה מחר יכול להיות פה ולהגיש לך קפה. למה שהוא יעשה את זה? באיזשהו שלב ניגשתי לחיילת משמר הגבול שיכולה להיות הנכדה שלי, הנימוס שלה היה בתחתונים והיא אומרת לי ׳תלכי מפה תלכי מפה׳ ואני ממשיכה לשאול אותה למה אתם פה ולמה אתם עם נשק?״י

קטי בר, ארלוזרוב, תל אביב 10/2020 צילום: מור ארקדיר

עוד לפני פתיחת הקבוצה יצאה קטי להפגין כאמא. היא מפגינה למען האופק והעתיד של הדור הבא, לא שלה. אותו דור, כך היא מסבירה לי, בונה עתה עולם חדש והתפקיד של האימהות, הוא פשוט להיות שם בשבילו. אם תשאלו אותה, כאן תמצאו את הפמיניזם.

״מבחינתי, להיות האישה היחידה בחדר של 200 גברים ולנהל אותם לא מחבר אותי לנשיות. מבחינתי פשוט קיבלתי מתנה, אני יודעת להניע דברים. אם אני גבר או אישה זה ממש לא מעניין. אבל כשאני מדברת במקרה הזה על אמא, אנחנו צריכות לבוא ממקום אחר, אנחנו צריכות רגע לוותר על המאבק הנשי, השוויון, לבוא דווקא מהמקום שאנחנו הכי טובות, הכי חזקות בו, אנחנו מגדלות אתכם, אנחנו עושות אתכם. כשכואב לך למי אתה מתקשר? כשחסר לך כסף אתה בא אליי, כשנולד לך ילד אני מטפלת. אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו״.

כמה ימים לאחר מכן, בליל ההפגנה, אני רואה עד כמה מקשיבים לה.

קטי גדלה באילת בבית מרוקאי. התחנכה על מודל נשיות מסוים ויצרה בעקבותיו מודל חדש. היא נזכרת בשיחה שהייתה לה ולאמא שלה, כשקטי עצמה כבר הייתה אדם בוגר. כיצד אמרה לאמה ש״לא ייתכן שאנחנו כאימהות עושות את הבנים ואז אנחנו שבויות של הבנים, אנחנו עושות אותם, אנחנו מגדלות אותם ובסוף הם הופכים להיות האדונים שלנו״. נראה שהיום, שנים אחרי השיחה הזו, קטי היא לא שבויה של אף אחד.

מאילת עברה קטי לבאר שבע, המשיכה לירושלים ורק אז הגיעה לתל אביב. בכל מקום היא המציאה את עצמה מחדש ולמרות שהיא מבחינתה תשמח להישאר בבית ולטפח את חנות השוקולד שפתחה ממטבחה האישי בימי הקורונה, היא מצאה את עצמה מתמסרת לשירות הציבורי שאיש לא ביקש ממנה לעשות, אך אף אחד לא מבין כיצד הוא לא נעשה קודם.

קטי מספרת על קבוצת הנשים האתיופיות ״אימהות על המשמר״ שכבר שנים מגיעות להפגנות על מנת להתייצב אל מול האלימות המשטרתית. היא כבר הספיקה ליצור איתן קשר. למעשה זהו חלומה הגדול, שורה ארוכה של אימהות, מכל העדות, מכל הדתות. היא רוצה את האתיופיות, המוסלמיות, הצ׳רקסיות, הנוצריות, החרדיות, והחילוניות לצידה. כי היא מבינה שהמכנה המשותף ביניהן גדול מכל מחלוקת.

עומדות ביחד עם חברותינו למאבק באלימות ובגזענות אמהות על המשמר בתחנת משטרת באר שבע

למה דווקא אפוד צהוב?

״אפוד הוא אביזר אזהרה הוא באוטו. הוא מזהיר, זוהר ונוכח״.

בשבת אני מבינה את הפרקטיקה של הסמל, איך כמו תמרורים נעים בכיכר, הן מונעות את הפרת הסדר.

לסיום, אני שואלת את קטי איך זה שהיוזמה הזו מ�