ביום שבאו להרוס את הבית שלי.

Updated: Mar 13

נכנסתי אתמול למאהל ראשי המועצות הבדואיות מהדרום שהגיעו אל משרדי הממשלה לזעוק על קיפוח, על בתים העומדים לפני הריסה, על מחסור בתשתיות חשמל, מים וביוב. היה מוקדם, פגשתי את עוקב אבו חאמיד, איש נעים הליכות, שבשקט ובשיטתיות גלל בפניי מציאות קשה מנשוא.


דפנה עפרון


דפנה עפרון


קשה להאמין שבמדינת ישראל 2021 יש עדיין ילדים שגן הילדים אליו הם שייכים שוכן במבנה יביל שאינו ראוי לאכלס אפילו בעלי חיים, שאין כביש סלול סביר אחד בכפרם, שהפשיעה והאלימות שם גוברת ואין מי שיעניק ביטחון, שהחלטות על אוכלוסיה של 300,000 אזרחים משלמי מיסים, המשרתים בהתנדבות בצה"ל, מתקבלות מבלי להיוועץ בנציגי אותו ציבור, שכספים מוזרמים לעשרות רבות של יועצים ולא מגיעים לייעודם.

כמה עוולות, כמה מחלות, כמה הבטחות סרק פוזרו ולא התממשו.


שאלתי איך אנחנו, ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳ יכולות לעזור. האם אפשר לפגוש את הנשים? את האמהות? ואז ראיתי את עיניו מתמלאות בעצב. 'את יודעת' הוא סיפר 'ביום שבאו להרוס את הבית שלי עמדתי עם אמא שלי, עם אשתי ועם הבנות. ביקשתי להוציא את חפצינו מתוך הבית והשוטר פשוט הרביץ לי מכות'. הזדעזעתי. אדם כל כך עדין, האם אינו ראוי למעט החסד שלו ראוי כל בן אנוש לאסוף את מיטלטליו?


כשהגעתי הביתה ראיתי שבאותו היום, בביקורו של המושחת בנגב, האשימו אותו נציגי האוכלוסיה הבדואית בהזנחתם, 'שכחת אותנו' נאמר לו, בעודו תופף בעצבנות באצבעותיו על השולחן ומצטלם לצד נכבדים במאהל, שותה קפה, בכוס חד פעמית, מוזג לעצמו, טרח מישהו לציין, שכן הוא אינו ראוי אפילו לכוס אמיתית או לכבוד המובע במזיגת המארח, בנסיונותיו העלובים לחזר אחריהם ובחוסר ההבנה של הדקויות.

הם יודעים מי ניצב מולם ומה שוות מילותיו.


נזכרתי שעוד בתיכון ביקרתי ביישוב בדואי, נזכרתי באנשים מסבירי פנים, נזכרתי במבנים אפורים ומדכאים. נותרתי עם המון סימני שאלה ורצון לפעול. הלואי שהתיקון שאני חולמת עליו לא יפסח על החברה הבדואית. הלואי שנגיע לפגוש את האמהות. הלואי שהתקוה שתולה עוקב אבו חאמיד בנשים כסוכנות של שינוי תוכיח את עצמה.




צילומים: נורית שרת

36 views0 comments
נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך