בואו! יש מקום לכולם ולכולן. רק תגיעו ולא תרצו להפסיק

אלימות. אמ;לק: הקושי עם אלימות בכלל, עם אלימות במחאה בפרט ותחושת גאווה קטנה.

על הסרטון: Amnon Horesh שתמיד נמצא שם.


אלימות / אופק פרידמן ערד


לא מעט קשיים יש בדרך הארוכה והסיזיפית שאנחנו עוברים במחאה: פיזיים, רגשיים, נפשיים. לכל אחד ולכל אחת יש את הקושי הכי גדול שלו או שלה, את המצוקה שיושבת עמוק מכולן ואת ההתמודדות הכי מורכבת. חלק משתפים יותר, אחרות חולקות פחות, אבל משבוע לשבוע אני מבין שזה קיים כמעט אצל כולנו. בינינו לבין עצמנו, מול הקרובים והקרובות ביותר בבית או עם חברים וחברות במעגלים שונים.


אצלי, זו קהות החושים שפיתחתי כלפי אלימות. פיזית ומילולית. אני שם לב אליה כבר חצי שנה, לקהות הזו. ואני סובל ממנה מאוד. כל חודש שעובר הופך אותי לאדם פחות רגיש לאלימות סביבי, בכל הפגנה גדולה מידת האמפתיות שלי לזולת יורדת והכי חמור: אני מרגיש שמודדים אותנו במעצרים.



ככה זה. התקשורת (אמיתי, זה בדוק, בלי אלימות אין סיקור ומספר העצורים תמיד מופיע בפרונט), משטרת ירושלים (ברור), גופים במחאה (לא כולם כמובן) וגם מפגינים שונים שאומרים - "לא היו מעצרים - לא הפגנה טובה". מודדים אותנו בעצורים, בהפגנת כוח, במושגים אלימים. סלחו לי רגע על האגואיסטיות: לא רוצה את זה. לא ככה אני מודד שום דבר בחיים שלי וזו לא הדרך דרכה ואליה אני שואף לחנך.


מעצרים = אלימות. למה? ככה. זה מה יש. לקחת מאדם את חופש התנועה (בלי שעשה דבר אסור) זו אלימות. וגם למנוע משוטר למלא את תפקידו בצורה אקטיבית זו סוג של אלימות. ולפני שאתם צועקים עליי: אני יודע שגם לחסום כביש בהפגנה זו אלימות וגם לעשות רעש בשכונה בין שתיים לארבע ביום שישי זו אלימות וגם לדחוף שוטרים זו אלימות. אין לי כוונה להיתמם או להטיף מוסר, אני רק מנסה להניח את הדברים פה ולמזער את האלימות כמה שניתן.



נחזור לקהות חושים. זה לא היה ככה לפני יותר מחצי שנה. כל מכות ביציע במשחק כדורגל היו מזעזעות אותי, כל מעצר היה מדליק אצלי סט שלם של רגשות, כל דחיפות בפינת הכיכר היו מוציאות ממני ספרינט או משיכה של בנאדם החוצה מהבלאגן וכל הפגנה בירושלים הייתה מערערת לי את השינה. האקטים האלימים היו יושבים אצלי בראש כשאני במיטה. ועולים לדיון רגע לפני שאני נרדם. ונכנסים לי לחלומות. חלמתי על מכת"זית ועל מכות עם שוטרים ועל חברים פצועים ועל נשים מבוגרות מוטלות על הכביש. אני מכיר את זה מהצבא. להיות לוחם ומפקד זה לחיות במשך שנים בסביבה של אלימות. 3 שנים סדיר ו-8 שנות מילואים (בינתיים) צרבו לי את זה על הנפש.


סבתא שלי לימדה אותי שאלימות, כמו גזענות, היא תהליך. וחברה שיש בה אקלים של אלימות, היא חברה שנוסעת על רכבת עם כרטיס לכיוון אחד. לחזור אחורה ולהחליף את כיוון הנסיעה לוקח שנות דור, אם בכלל. ככה זה כשאת נושקת לגיל 90 ועדיין מספיק חדה ומדויקת כדי לזכור מצוין מה קרה פה בכל 72 שנות הקיום של המדינה שלנו, הניסיון כנראה עושה את שלו.



אנחנו מפגינים למען הדמוקרטיה, את זה כולנו מרגישים בעצמות, בבטן, בלב ובנשמה. ואלימות, כמאמר המנהיג המבוגר ההוא שנרצח בעצרת למען השלום, היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. וכן, יש לגנות אותה. להוקיע אותה. לבודד אותה. וזה בדיוק הפוך ממה שראש הממשלה שלנו עושה כבר 25 שנה. הוא מעודד אותה, הוא מחבק אותה, הוא מלבה אותה. ולכן, כשאנחנו מפגינים בשביל דמוקרטיה ובקריאה לסיום שלטונו של ראש הממשלה, אנחנו חייבים לצעוק גם נגד אלימות.


ולפעמים לא מספיק רק לדבר. או לקרוא במגאפון. או לכתוב פוסטים. לפעמים צריך גם לפעול בשטח נגד אלימות. וזה מה שעשינו אתמול בהפגנה בבלפור. יצרנו רעש, הוצאנו תסכול, קיימנו מחאה. בלי שאיפה או רצון כלשהו שתהיה אלימות. וההפגנה הייתה חזקה, משמעותית, אנרגטית ויפהפייה, ולא הייתה בה אלימות. וזה עורר אצלי גאווה עצומה להיות חלק מאותם.ן מפגינים ומפגינות שהפגינו זעם לצד איפוק, לא נפלו משום מכשול בדרך והעבירו את המסר החזק שלהם עד סלון המעון הרשמי בו מתפנקים הנאשם ומשפחתו.



מספיק היה להתבונן במתופפות ובמתופפים כדי להתרגש. מספיק היה להיכנס למעגל המגאפונים בשביל לחוש חלק ממשהו מיוחד. מספיק היה ללכת הצידה ולקבל פרספקטיבה על כמה אנחנו מפגינים ומפגינות בצד הנכון של ההיסטוריה. נתניהו ואנשיו דאגו שהחברה הישראלית תהיה חברה אלימה, גזענית ומושחתת. עלינו מוטלת האחריות לחזור לחיות בחברה הוגנת, שוויונית, מוסרית ומכבדת.


אז מה עושים עכשיו? ממשיכים. בקור ובגשם, עם השחיקה והקשיים מתחילת הפוסט, לפני הבחירות ואחריהן. עד שיהיה פה טוב יותר. הערב ברחבי ירושלים נגד השלטון המושחת והמפלג, מחר ב-12:00 בבג"צ על סגירת הפרוטוקולים של הקורונה ל-30 שנה ובהמשך בכל מקום שיש לו חשיבות כלשהי.





#המצור_על_בלפור #אופק_פרידמן_ערד


נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך