בואו! יש מקום לכולם ולכולן. רק תגיעו ולא תרצו להפסיק

אלימות. אמ;לק: הקושי עם אלימות בכלל, עם אלימות במחאה בפרט ותחושת גאווה קטנה.

על הסרטון: Amnon Horesh שתמיד נמצא שם.

אלימות / אופק פרידמן ערד

לא מעט קשיים יש בדרך הארוכה והסיזיפית שאנחנו עוברים במחאה: פיזיים, רגשיים, נפשיים. לכל אחד ולכל אחת יש את הקושי הכי גדול שלו או שלה, את המצוקה שיושבת עמוק מכולן ואת ההתמודדות הכי מורכבת. חלק משתפים יותר, אחרות חולקות פחות, אבל משבוע לשבוע אני מבין שזה קיים כמעט אצל כולנו. בינינו לבין עצמנו, מול הקרובים והקרובות ביותר בבית או עם חברים וחברות במעגלים שונים.

אצלי, זו קהות החושים שפיתחתי כלפי אלימות. פיזית ומילולית. אני שם לב אליה כבר חצי שנה, לקהות הזו. ואני סובל ממנה מאוד. כל חודש שעובר הופך אותי לאדם פחות רגיש לאלימות סביבי, בכל הפגנה גדולה מידת האמפתיות שלי לזולת יורדת והכי חמור: אני מרגיש שמודדים אותנו במעצרים.

ככה זה. התקשורת (אמיתי, זה בדוק, בלי אלימות אין סיקור ומספר העצורים תמיד מופיע בפרונט), משטרת ירושלים (ברור), גופים במחאה (לא כולם כמובן) וגם מפגינים שונים שאומרים - "לא היו מעצרים - לא הפגנה טובה". מודדים אותנו בעצורים, בהפגנת כוח, במושגים אלימים. סלחו לי רגע על האגואיסטיות: לא רוצה את זה. לא ככה אני מודד שום דבר בחיים שלי וזו לא הדרך דרכה ואליה אני שואף לחנך.

מעצרים = אלימות. למה? ככה. זה מה יש. לקחת מאדם את חופש התנועה (בלי שעשה דבר אסור) זו אלימות. וגם למנוע משוטר למלא את תפקידו בצורה אקטיבית זו סוג של אלימות. ולפני שאתם צועקים עליי: אני יודע שגם לחסום כביש בהפגנה זו אלימות וגם לעשות רעש בשכונה בין שתיים לארבע ביום שישי זו אלימות וגם לדחוף שוטרים זו אלימות. אין לי כוונה להיתמם או להטיף מוסר, אני רק מנסה להניח את הדברים פה ולמזער את האלימות כמה שניתן.