ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל

עודכן: 28 בדצמ׳ 2021

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת #מקורות, עיריית ירושלים, #מועצה_אזורית_בקעת_הירדן, #משמר_הגבול, #המנהל_האזרחי, #משרד_התמת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים >> הבלוג של עידן לנדו


מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? >>> פצחנו בשירה במענה לאלימות המתנחלים >> צילום: אורנה נאור


כתבה // תמר גל שראי


משהו שכל אחד שחי כאן, וחולם על חברה אזרחית בריאה ושפויה חייב לדעת: אצלנו, 'בחצר' של מדינת ישראל, שצורפה למפה הלאומית תודות למלחמת ששת הימים, בחבל ארץ יפהפה, שעד לא מזמן חיו בו בשכנות סבירה, פלשתינים וישראלים, מתקיימת הלכה למעשה מלחמת קיום יומיומית. פלשתינאים: 80-90% מסך האוכלוסייה.

יהודים: 10-20% מסך האוכלוסייה. חלוקת שטח המחיה בשנים האחרונות: שטחי C שהם בעצם... ישובים שעלו על הקרקע במסגרת תוכנית אלון, ומאז שינו את פניהם, שטחי אש, שמורות טבע, לפחות 6 'מאחזים' שהם בעצם חוות בודדים שנבנו כנראה מכספי המיסים של כולנו, עם עדרים ששווים אלפי שקלים, עם דרכים סלולות שכנראה כולנו מימנו. ומי בחוות: צעירים (אסתכן ואומר: נוער גבעות) שאין שום סיכוי שבנו את ביתם מפירות התפרנסותם. ומעט שנשאר - נותר לפלשתינים להתקיים.

אז מה קורה בחצר האחורית שלנו? שמחה שאתם שואלים: התעמרות יומיומית. צמצום שטחי מרעה. מכות. מעצרים.


בקעת הירדן (צילום:אורנה נאור)

והכל תחת עינם הפקוחה של כוחות השיטור והצבא שלנו.

חשבתי, שכשמדינה כובשת חבל ארץ, ומקימה ממשל אזרחי - יחד עם פעולת הכיבוש עצמה, מגיעה גם #אחריות לרווחתם של אותם אזרחים שחיים שם. כן, הוותיקים. שהיו שם בטרם נכבש אותו חבל ארץ.

אז, זהו - שלא.

הגענו בשיירה של 9 רכבים למרחק של כקילומטר מחוות הבודדים. יושביה ידועים באלימותם. תוך רבע שעה, הגיע בנסיעת טירוף (בשבת) משה שרביט. בריון צעיר, חובש כיפה גדולה, שחי בחווה שנבנתה מכספינו, משלמי המיסים. בריון, שהיום, שבת, נוסע ברכב, מקלל אותנו קללות נמרצות, מצלם אותנו בטלפון שלו, ולשמחתנו- הזעיק את המשטרה שהגיעה מהר, עם 4 רכבים צבאיים. (פורמט מעניין של שמירת שבת. אבל... קטונתי...)


רגע המפגש עם משפחת שרביט ממאחז משה (צילום: ציפי מנשה)


הצטרפתי היום לסיור בצפון הבקעה עם נשים מארגון אימהות נגד אלימות. הכרנו את המרחב המשותף אך כפי שנראה - בלתי אפשרי לחיים משותפים של הרועים הפלשתינים ויושבי חוות הבודדים, שפלשו למרחב בשלוש השנים האחרונות, במשימה מזוככת של הפרת זכויות הבסיס האנושיות של אנשי המקום.

המפגש עם משה שרביט היה מטלטל.

מאז ימי מחאות בלפור/קיסריה לא נתקלתי בשנאה טהורה ומזוככת כזו. התגובה האוטומטית שלי הייתה להתחיל לשיר.

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.


כולם הצטרפו, והשוטר, החיילות והבריונים היו קצת בשוק.

לנו, המסיירות, כמו לרובכם שעדין קוראים את הפוסט - מחכה בסוף יום עבודה בית, ביטחון. לשכנים של הבריונים האלו מחכה פחד יומיומי מתקיפות, מעצרים, מחסור במים, או, חשמל. אלמנטים בסיסיים לקיום אנושי.

כשיצאנו לרחובות לפני חמש שנים ביקשנו לבער את השחיתות. להשתחרר מהרודנות. לשמור על ישראל דמוקרטית.

הצלחנו לבלום את ההתדרדרות במדרון המטורף עליו היינו כולנו.

עכשיו - כחלק מתהליך הריפוי והתיקון, הגיע הזמן לחזור לאנושיות ולחמלה.

הגיעה עת שלום. שכנות והדדיות.


Tamar Gal Sarai



רגע שאחרי, השירה שהרגיעה והעניקה לנו ולחיילים תחושה של שפיות וניחוח של בית (צילום: אורנה נאור)

נקודת האור הקטנה הייתה אדיבות המפקד תורן מחמ״ל ג׳נין.

התקשרנו לאחר שנתקלנו באבא/סבא שאת 4 בניו עצרו כתגובה ביטחונית לאלימות מתנחלים שתקפו אותם במרעה.

המענה היה חיובי לגבי התוצאה אנחנו בספק!

‏30 נשים היינו אתמול בבקעת הירדן

‏ראינו, שמענו וכאבנו.



צילמה: דפנה עפרון


הרגע המבקש חמלה, ידינו כבולות והדמעות זולגות מעצמן למראה האב המבוגר הרץ במעלה הגבעה לקראתנו, מבולבל מצער ומבקש את עזרתנו. המעצר, והעדר שנשאר על ההר ממול.

‏עד עכשיו לא ידוע מה עלה בגורלם של ארבעת הבנים שנעצרו.

‏התקשרנו.


עם האב על הגבעה מביטים בטרקטורון המתנחלים דוהרים לדרכם (צילום: אורנה נאור)



סיירת האימהות בבקעת הירדן יצאנו בשעה 09:00 בארץ המרדפים, אֶרֶץ טוֹבָה שֶׁהַדְּבַשׁ בְּעוֹרְקֶיהָ, אַךְ דָּם בִּנְחָלֶיהָ כָּמַיִם נוֹזֵל. אֶרֶץ אֲשֶׁר הֲרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת, אֲבָל עֲצַבֶּיהָ בַּרְזֶל. אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֶיהָ, אַלְפַּיִם דַּפִּים וְעוֹד דַּף, עַד שֶׁנִּשְׂרָף, עוֹד מְעַט כָּל חַמְצַן רֵאוֹתֶיהָ, בִּגְלַל מְרוּצַת הַמִּרְדָּף. {1969 כתב ירון לנדון את שיר המרדף השיר נכתב עבור סרטו של מיכה שגריר "המלחמה לאחר המלחמה", המתאר את המרדפים בבקעה בתקופת מלחמת ההתשה - מלחמת ההתשה הסתיימה ב1973, ישראל חתמה על הסכם שלום עם ירדן 1994. ומילות השיר נצבעות בלאומניות קורבנית ובמשיחיות דתית / ביטחונית הרודפת את הקהילות הפלסטיניות. מדינת ישראל ב2021 בקעת הירדן שטח C מבצעת טיהור אתני. (צילום: ציפי מנשה)



מוזמנים ומזומנות להצטרף אלינו

השתתפות באירועים בהרשמה מראש



#בקעת_הירדן #סיירת_האמהות #אלימות_מתנחלים #צבא_הגנה_לישראל #מועצה_אזורית_בקעת_הירדן


77 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול