אני מתנגדת, משמע אני קיימת
"כזאת אני", זו הקריאה הראשונה ששמעתי בילדותי את אימי מתריסה לעומת אבי, שהביע הסתייגות כמעט אלימה כלפיה, אישה בת ה30 שאמרה לו 'אני בוחרת בבגין'. בחירתה אז בשנות ה60 בבגין הייתה סמרטוט אדום שאבי לא הצליח לנקות אתו את הבושה על האשה שאיתו.
היום, אני מקדישה לאימי, הנושקת ל90, את רגעי החסד המופלא שהעניקה לי כבת יחידה בין שלושה אחים.
מידי בוקר עם שחר הייתה משכימה קום ומעירה אותי לשעה שהיא שלנו, הייתה מברישה את שערותיי הארוכות באיטיות רבה ברכות ובאהבה ומשתפת אותי במחשבותיה על המקום שבו החיים הציבו אותה ללא אפשרות בחירה ובריחה.
על המעבר מהחופש והעצמאות שהיו בנעוריה במרוקו והכליאה שחשה בחייה כאשת איש שלא בחרה והאימהות שסגרה עליה. כשסיימה לקלוע את צמותיי העירה את שאר בני הבית ומה שנאמר בינינו נשאר שלנו.
הסודות הקטנים של אמא שלי על חייה עשו אותי מי שאני היום.
"כזאת אני" אמרתי לאבי כשהגעתי כמו אחיי עם בגדי ב' ונשק הביתה, כשהתחתנתי בגיל 21 והתגרשתי בגיל 22 עם תינוקת. כזאת היא אמא שלי שהייתה איתי ולצידי בבחירות שלי שהעניקה לי את הכוח והרוח להבין שהתנגדות היא חופש.
ביחד עם אימי, שלקחה לעצמה את זכות הבחירה ואני שבחרתי לחיות את חיי כמו שאני רוצה אותם: חופשיים, לא תלותיים, יצירתיים ומאתגרים מכל בחינה שהיא - אשה, מזרחית, גרושה, חד הורית.
בימים אלו אחגוג 66 שנים של התנגדות וחופש כמו שהסבתא שלי הייתה אומרת: "אין כיסים בתכריכים".
קטי בר
לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל
"המהפכה הפמיניסטית לקחה על עצמה לעקור את הפטריארכיה מיסודה ולשנות סדרי עולם. זו איננה משימה קלה. בשנות העשרים הבטיחו הפמיניסטיות את זכות ההצבעה לנשים, יצרו מערך של טיפול בגיל הרך, טיפול ושירותי בריאות לאמהות וילדיהן והשפיעו על שורה של חוקים וזכויות לנשים שהיו לחלק ממדיניות הרווחה של ישראל. בשנות השבעים הן התעקשו על הזכות להפלה חופשית, העלו על סדר היום הציבורי את בעיית האלימות, הקימו מארג שלם של מקלטים לנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות אונס וקווי חירום. הן הניחו את היסוד לשורה של הישגים שהתרחשו בשלושים השנים האחרונות כגון שוויון ההזדמנויות בעבודה ושינוי היחס לנשים בחקיקה ובבתי המשפט. זוהי מהפכה שכמעט לא היה לה הד בספרי ההיסטוריה ובתרבות הפופולארית. קורות המאבקים הללו והנשים שהובילו אותם אינם מוכרים לקהל הרחב. במיוחד קיימת התעלמות מן ההשפעה שהייתה למאבקים אלו על כל אחד ואחת מאיתנו ומן השינויים שהיא חוללה בחברה כולה. המילה פמיניזם עדיין מלווה, לעתים קרובות, בחשיבה סטריאוטיפית ובדעות קודמות.
מטרתו של ספר זה, המבוסס על מחקר שעשיתי בשנים 2001-1996 לצורך כתיבת דוקטורט באוניברסיטת חיפה, לספר מעט מן ההיסטוריה הזאת ולהפוך את הפעילות הפמיניסטית וקורותיה נגישים לכל."
מחבר/ים: חנה ספרן
שם הספר: לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל
שם ההוצאה: פרדס הוצאה לאור בע"מ
שנת ההוצאה: תשס"ו - 2006
פמיניזם, ביקורת וסובייקטיביות פוליטית
מירי רוזמרין
התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר־אילן
"רק בנוכחותה של תקווה, שהיא ההופכת את קשיי החיים הפמיניסטיים לנסבלים ומוצדקים (Ahmed 2, 2017.) הקריאה לתקווה כרגש פוליטי הצופה פני עתיד איננה צריכה להיות מובנת כפנייה אל רוח האדם או כמהלך מופרט כלשהו של גיבוש עוצמות אישיות. תקווה היא אָפקט פוליטי שעניינו מאמץ יצירתי לקראת עתיד אלטרנטיבי, שאינו מציית לגמרי לכוחות המעצבים את המציאות בהווה. התקווה, עם רגשות פוליטיים אחרים, היא משאב פסיכו– תרבותי חיוני לחיים פוליטיים המחויבים לשינוי חברתי..."
הקיום האנושי אינו קיום בנפרדות, אלא קיום שלוב – "אנחנו קיימים"
ב'מיתוס' קאמי איננו מתייחס ובוודאי שאינו מדגיש את ההקשר החברתי וההדדי. הוא מתמקד בחוויה הפרטית של האדם היחיד אל-מול האבסורד ובשאלה האם וכיצד יש לחיות את החיים הללו המאופיינים בהיעדרו של היגיון מסדר, את החיים האבסורדיים האלה. ריבוי הפרשנויות המעוותות לרעיונות שהביע במיתוס ומוראותיה של מלחמת העולם השנייה הביאו אותו לכתוב את 'האדם המורד', חיבור שמטרתו להבהיר שהצורך של הפרט בהתמודדות אישית עם האבסורד אין פירושה התנכרות ליתר בני-האדם, חוסר אחריות הדדית או הרשאה לרצח. ב'מרד' הוא מבהיר שעצם קיומו של המרד של היחיד נובע מההכרה שיש משהו באדם באשר הוא אדם אשר מתנגד לכל ניסיון לשעבוד ודיכוי. העובדה שאנשים מסכנים ומקריבים את חייהם למען חירות ושוויון, או מתוך חוסר נכונות לקבל מציאות של כפייה ושעבוד, מהווה על פי קאמי הוכחה מעשית לכך שהם מבחינים שיש משהו ברוח האנושית שמתעלה מעל הקיום הפרטי והאישי. עצם החוויה של הקיום באבסורד, כך קאמי, מרמזת למהות אנושית. התנועה של המרד – ובמיוחד הגילויים הקיצוניים של ההקרבה – מהווים הוכחה לקיומה של המהות הזו ומאשרים שהקיום האנושי אינו קיום בנפרדות, אלא קיום שלוב – "אנחנו קיימים".
מתוך: חינוך על-פי הפילוסופיה הדיאלוגית הקו-אקזיסטנציאליסטית: קריאה מחודשת ב'על המעשה החינוכי' למרטין בובר
אל-בר, אסף סאטי, חמלה רדיקלית: לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית – תרגום חינוכי של הבודהיזם המעורב חברתית תוך דיאלוג עם הגותם של אריך פרום ומרטין בובר, ירושלים: האוניברסיטה העברית: חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט בפילוסופיה, 2020, עמ' 320-332.
הארץ דעות
כיצד יכול אדם הגון להתנגד למשטר החדש
יואב גרובייס
להתנגד למשטר החדש זה קודם כל לשמור על צלם אנוש. זה לעשות כל מאמץ לא להיכנע להלך הרוח הפראנואידי, שהוא הדלק של השנאה והפילוג. לא להיכנע ליצרים האפלים שמקננים בכל אדם באשר הוא אדם. לשמור מכל משמר על החמלה. לזכור שכל בני האדם נבראו שווים ולקיים את הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״ בכל מקום – בבית, ברחוב ואפילו בכביש.
להתנגד למשטר החדש זה לשמור על חשיבה חופשית. זה לעשות כל מאמץ לא לתת לפחד לשתק אותה. להקפיד להחליף סימני קריאה בסימני שאלה. לא לפחד לדבר על שום דבר, כולל עם עצמנו. לטפח את היצירה, את האמנות ואת התרבות. לצרוך אותן כמו היו אוויר לנשימה, ואם צריך - להגן עליהן בגופנו.
להתנגד למשטר החדש זה לא לוותר על הזהות היהודית. זה לסרב לוותר על היסטוריה הפרטית והקולקטיבית ועל עולם ומלואו של רוח ומוסר. להתנגד זה לדחות מלחמה על הדת עצמה, אלא רק על הכוהנים המושחתים שחטפו אותה לצרכיהם הנלוזים. היהדות לא שייכת למי שמתיימר לדבר בשמה ורק מבזה אותה.