אנחנו לא כאלה

אף פעם לא איימו עליי שאם לא אגמור מהצלחת יבוא שוטר ואין לי זכרונות ילדות משוטרים. אני לא זוכרת מי בדיוק אמר לי פעם שאני לא צריכה לפחד משוטרים, שהם פה כדי להגן על האזרחים. זה היה כנראה בצעירותי כשגרתי בציריך. לא ששם לא מפזרים הפגנות עם גז מדמיע, אבל שם למדתי לא לפחד משוטרים.

הטור שלי / נורית שרת

אני עדיין לא מפחדת מהם, וכששוטר מתקרב אליי בהפגנה, כמו אתמול בפינוי המצור בבלפור, אני אומרת בתקיפות כמו שלמדתי מענת מהאמהות: ׳׳אל תגע בי׳׳ והוא לא נוגע בי. האפוד הצהוב, המבט ושיער השיבה משרים כנראה ארשת אחרת והם לא נוגעים בי. אתמול אפילו עבד נערני המם אותי. עמדתי על חומה של בית וצילמתי את הפינוי כשהוא נגש אליי וביקש ממני לרדת ולעזוב את השטח. הנהנתי והמשכתי לצלם גם כשהוא נגש אליי שוב, הפעם נעמד ממש מתחתיי, הסתכל אליי בחיוך חם ובעיניים טובות הושיט יד ושאל ׳׳לעזור לך לרדת?׳׳ המומה עניתי ׳׳לא תודה׳׳ המשכתי לצלם וירדתי בעצמי אל המדרכה. רק כשהייתי למטה ראיתי שלא לחצתי על צילום והשוט הזה נשאר חרות אצלי בזכרון.

אז עבד נערני האלים יכול לחייך?

ומה על כל אותם שוטרות ושוטרים שדוחפים, מכים, בועטים, חונקים ומתנפלים על המפגינים. גם הם יכולים לחייך בעיניים טובות?

בחמישי שעבר בתל אביב, השוטרים היו אלימים במיוחד. הקצין האחראי מאיר סוויסה התחיל כרגיל באיומי סרק. בכל פעם שצומת נחסם על ידי המפגינים שוטר כרז שצריך לפנות את הצומת תוך שלוש דקות אחרת יחולקו קנסות. הצומת לא פונה ודבר לא קרה. אבל כשהתהלוכה צעדה מזרחה על החשמונאים, ארבע סוואנות של משטרה ומשמר הגבול עקפו אותנו וליבי בישר רעות. וכך כשסוויסה צועד בראש הוּבלנו לרחוב קטן ושם השוטרים עמדו בשורה וחסמו את המעבר. שורה של מפגינים נעמדו מאחוריהם, הדהדו את השורה בהומור הפגנות חביב. אבל החיוך נמחק מהר כשהשוטרים התנפלו על הצוללת בדחיפות ובסכינים ובצעו מעצרים. בבת אחת האווירה השתנתה ומשם זה רק הלך והחריף.