אמא אין רק אחת. תודה לאל. זאת קריאה פתוחה מילד אחד לכלל האימהות: הצילו.


אנחנו הילדים שלכן אבודים. בגיל 18 אנחנו נתלשים מכם, נלקחים לצבא ושם פוקדים עלינו לשכוח כל מה שידענו, לשכוח את מי שאנחנו, לשכוח כל מה שאתן השקעתן 18 שנים ליצוק לתוכנו. ואז שולחים אותנו, מבולבלים ואבודים, מעוצבים מחדש בדמות המפקד, ליישם מדיניות אפרטהייד בלתי הומאנית בשטחים.

זהו פוסט הבכורה שלי בבלוג האימהות ואצבעותיי רועדות מפחד.


אימהות נגד אלימות המשטרה בבלפור אוגוסט 90
ירושלים, בלפור 08/2020 צילום: אולבייה פיטוסי פלש 90

// אייל נאור


אנחנו הילדים שלכן אבודים. בגיל 18 אנחנו נתלשים מכם, נלקחים לצבא ושם פוקדים עלינו לשכוח כל מה שידענו, לשכוח את מי שאנחנו, לשכוח כל מה שאתן השקעתן 18 שנים ליצוק לתוכנו. ואז שולחים אותנו, מבולבלים ואבודים, מעוצבים מחדש בדמות המפקד, ליישם מדיניות אפרטהייד בלתי הומאנית בשטחים.

זהו פוסט הבכורה שלי בבלוג האימהות ואצבעותיי רועדות מפחד.

מעולם לא הרגשתי פחות ראוי. הרי אני אינני אמא, וחרף כל מאמצי גם לעולם לא אהיה אמא.

אבל התברכתי באמא שהיא קודם כל אישה חזקה וערכית, חכמה ויצירתית, עדינה ולוחמנית, מאפשרת לי ללכת בדרכי, אבל לא מהססת להניח שלטים מכווינים.

ויחד עם אותה אמא הגעתי לבלפור כדי לסלק פושע שהשתלט על המדינה.

ושם, בבלפור, למדתי בין היתר על כל אותם השקרים שמספרים לנו כדי להפיל את רוחנו ולייאש אותנו ולגרום לנו לשבת בבית ולשתוק.

שקרים כמו: המדינה הזאת אבודה, רוב העם מעוניין ברוה"מ פושע, חרדים, חילונים, ערבים ושאר המגזרים לא יכולים לחיות ביחד, הרוב הדומם הוא למעשה מיעוט מדמם... ועוד...


אימהות נגד אלימות מחאת בלפור
ירושלים, צעדה מגשר המייתרים דצמבר 2020 צילום: בן כהןן

והשקר הנורא מכל: אמא יש רק אחת.

הו כמה שזה רחוק מהמציאות.

ואני יודע את זה כי יחד עם אמא שלי פגשתי בבלפור שורת אימהות שהתייצבה באומץ בין אלות השוטרים לראשי הצעירים.

אף אחת מהן לא תיעדפה את צאצאיה הביולוגים על פני אחרים, אף אחת לא הסתכלה מי מהילדים דומה לה, הן פשוט היו אימהות במהותן עבור כל דכפין.

לעולם לא אשכח את המראה הראשון של אותה שורה מרגשת ומעוררת השראה.

ובטח לא את היום שבו השוטרים רמסו את אמא שלי עצמה, ומי שתפסה אותה וגוננה עליה הייתה אמא עם ווסט צהוב. כי גם לאימהות מגיע אמא.

הרבה מי מכתזית עברו מתחת לגשר המיתרים מאז והנה השבוע מצאתי את עצמי בביתה של אחת מאותן אימהות שזכיתי להכיר ולהוקיר, קטי בר.

אני אתמוך בכן בכל דרך, אמרתי לה. אתן הארגון הכי חשוב כיום.

אף אחד לא מסוגל לעשות את מה שאתן עושות.

אבל לכתוב בבלוג? מה אוכל להוסיף שם? לא עבורי נועדה הפלטפורמה.

"הו, דבר בדיוק על זה" אמרה לי אמא קטי החכמה.

אמא אמרה, אני עושה.


אימהות נגד אלימות בדרום הר חברון
דרום הר חברון, מתנגדות לצו שטח צבאי סגור שלא עפ"י החוק. צילום: אורנה נאור

אז למה לדעתי דווקא ארגון האימהות יצליח להחזיר הביתה את הילדים האבודים בשטחים?

וכן, מדובר בילדים. ילדים שמאבדים בשטחים הכבושים את חייהם, נפשותיהם, ערכיהם... הם מאבדים שם את דעתם, הם מאבדים שם את המוסר והחינוך שקיבלו בבית, הם מאבדים שם את עצמם.

ורק אתן, האימהות של כולנו, יכולות לשמש לילדים האלה מצפן שיאפשר להם לחזור הביתה.


כי אימהות זה לא צד פוליטי. כי אימהות זה לא מגזר או דת או עדה. כי אימהות היא מהות, היא יין ויאנג, היא זרימת המים הרכים שמתפתחת בהתאם לתנאי השטח וחוצבת דרך הרים בדרכה להחיות מדבריות.

ואין אדם בעולם שהוא לא אמא או ילד. וכל ילד מכבד ומקשיב לכל אמא בדיוק כפי שהיא מגוננת על כל ילד.

אתן הקול הכי כנה, הכי מעורר יראה, הכי חודר ללב ולנשמה ולשכל הישר.


בשעת כתיבת הפוסט הזה אני מתכונן לטוס לאוקראינה כדי לעזור לפליטים החוצים את הגבול משם לרומניה.

כבר יומיים שאני בחרדה מהמסע הזה. מתי הכל נרגע? כשעצרתי אצל אמא לחיבוק אחרון וקערת מרק.

כך גם בבלפור, בכל החרדה והאלימות, מבט אחד של אמא בווסט, בין אם הייתה אמי הביולוגית או שלו, הרגיע את הנפש ופיקס את המחשבה.


לרגע אחד אני לא יודע איך יגמר המסע שלי לאוקראינה, אבל אני יודע שבסופו תחכה לי אמא, אז הכל בסדר.

לרגע אחד לא ידעתי איך תיגמר מחאת בלפור והאם נצליח במטרתנו, אבל הייתי מוקף באימהות, אז הכל בסדר.

גם עכשיו, לגבי המאבק להוצאת ילדנו מהשטחים הכבושים, אני לא יודע איך הוא יתפתח ובטח לא איך יגמר. אבל אני יודע שאם האימהות כאן אז הכל בסדר.


אימהות זאת תכונה ייחודית שלא ניתן ללמוד או לפתח והיא מכילה מכלול שלם של יכולות לרגש, לחנך, לבייש, לזעוק, לנזוף, להכיל, לקבל. אין שום דבר דומה לאמא. ואין שום מאבק דומה למאבק שמנהלות האימהות. וכגודל השונות של המאבק כך גדול שונות התוצאות.

אמא אין רק אחת, תודה לאל.


אימהות נגד אלימות בצעדה בבורין
נטיעות בבורין, האמא עם המצלמה היא האמא אייל, אורנה נאור הצלמת שמלווה את האימהות בכל זמן ובכל מקום. ינואר 2022 צילום: רותי אלון

ואפרופו האל, לא סתם הוא נקרא אבא שבשמיים אבל העולם שבו אנחנו חיים מנוהל על ידי אמא אדמה. עם כל הכבוד לאבות, ויש הרבה, בזמן שאלו פקדו מהספות בבית, והאבא ההוא משמיים, האימהות הן אלו שהיו בשטח, איתנו, על אמא אדמה.

אז תודה לאל שנשאר בשמיים, ושלח אותנו לאדמה, מוקפים באימהות.

תודה לאל שאמא אין רק אחת.


אתן רבות, אתן חזקות, אתן חוצות גבולות, ואתן, ורק אתן, כלל האימהות באשר הן, עם היכולת חסרת התקדים שלכן לקחת מסרים מפלגים ולהפוך אותם לרגשות ברי הזדהות, אתן היחידות שיכולות להחזיר הביתה את הבנים האבודים.

אז תודה לאמא אורנה שלי, ולאמא קטי, ולאמא ארזה ואמא נאווה ואמא ענת ואמא ג'ודי ואמא חמוטל ואמא רבקה, מלכה ונעמי וכל אמא באשר היא, אתן הכח הכי רך-חזק שפגשתי מעודי, אתן מקור בלתי נדלה של תקווה לעתיד ומול גל של פוליטיקאים, עסקנים ובעלי אינטרס, אתן הכח הטהור היחיד שמסוגל להציל את הילדים של כולנו.

איזה מזל שאמא אין רק אחת.



אימהות נגד אלימות מופקרא דרום הר חברון
מופקרא, מאספר יטה דרום הר חברון, אוקטובר 2021. צילום: אורנה נאור

אייל נאור בגיל 15 התחלתי להופיע כסטנדאפיסט בקאמל קומדי קלאב. בגיל 18 כתבתי פעם ראשונה לטלוויזיה, ואז הצבא אמר די. שירתתי במנהל האזרחי ביריחו והייתי בקשר ישיר עם אוכלוסייה פלסטינית להם הענקתי אישורי כניסה לישראל עבור מגוון סיבות. כשהשתחררתי התחלתי לכתוב עבור מצב האומה שהייתה אז בעונתה הראשונה ומאז כתבתי לתוכנית זו בשלל גלגוליה, במקביל לתוכניות סאטירה ובידור נוספות, עד שנתניהו דאג שיבטלו את גב האומה.

מעט לאחר מכן נעצר אמיר השכל ואז אמא ואני עלינו לבלפור ומשם הכל היסטוריה.






אמא, בואי נדבר על הכיבוש

שלטון צבאי על מיליוני בני אדם רק כדי לאבטח ולשרת את "חזון השיבה לנחלת אבות" הוא פגיעה באמון שלנו במוסדות המדינה, אנחנו שולחות את הילדים שלנו לבצע משימות שנכפות עליהם, שהכתם המוסרי והצלקות הנפשיות שיוטלו עליהם ילווה אותם כל ימי חייהם. הגיע הזמן להגן גם עליהם. אנחנו פועלות מתוך מחויבות עמוקה לעתידם של כל הילדים. לעתידו של המקום שאנו חיות בו. לדמותה של החברה שלנו. זוהי עמדה של אחריות עמוקה המסרבת להיכנע לפחד ולכוחנות. כל השנים האמנו והסכמנו לשלוח את הבנים והבנות שלנו לשרת בשטחים למען ביטחון המדינה שלנו, הביטחון שלנו במדינה ובצדקת השהות של הילדים שלנו בשטחים הופר והופקד בידי פוליטיקאים.



היינו שם ב-1967, כשאימא ואבא שלנו כבשו ב 6 ימים את הגדה המערבית, רמת הגולן, עזה וסיני. ב-1981 "סיפחו" את רמת הגולן, ב-1982 נפרדנו בעצב מנואיבה, תארבין ודהב. עשור של התקוממות פלסטינית הסתיים ב-1993 בחתימה על הסכם מדיני עם אש"ף במטרה לסיים את הכיבוש בגדה המערבית ועזה בדרך של פשרה טריטוריאלית, והסכם שלום עם ממלכת ירדן >> בקיצור, מלחמה אחת, 2 הסכמי שלום, סיפוח אחד, הסכם מדיני אחד, 54 שנים של כיבוש ומדינה אחת ששולחת את בנותיה ובניה לתפקידי שיטור ואבטחה בשטחים הכבושים ל-132 התנחלויות, 140 מאחזים, 451,700 מתנחלים.


10/06/1967 "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים" ביקש רה"מ לוי אשכול בישיבת הממשלה לקבל החלטה. בקשה שמבהירה שהגדה המערבית היא לא חזית לחימה. ואכן, השטחים הכבושים הם לא קו ההגנה על גבולות ישראל ולא חגורת הביטחון המאפשרת לנו לישון בשקט. ההתנחלויות הן אינטרס לאומני וגזעני של קבוצה קטנה (5%), המחזיקה בתפיסת עולם דתית-משיחית שאינה מקובלת על הרוב המוחלט של אזרחי המדינה ואונסת חברה שלמה לחיים של טרור ואפרטהייד המייצרת אלימות.

אלימות של מתנחלים היא אותה אלימות של המדיניות הרשמית בשטחים שכל מטרתה היא הרחקת פלסטינים מאדמותיהם והשתלטות עליהן תוך שימוש ציני בילדים שלנו כמוציאים לפועל של מדיניות אלימה הפוגעת בנפשם, בגופם וברוחם.


23 ממשלות ועשרה ראשי ממשלה בחרו ובוחרים לא להחליט, ואנחנו עדיין בממתינה. גדלנו לכיבוש והילדים שלנו נולדו לכיבוש ו-54 שנים אנחנו מתחזקות את הכיבוש, אנחנו מגדלות ילדים לחיים עם תקווה ומפקירות את עתידם בידיים שלא מסוגלות להחליט. אנחנו מתבוננות בילדנו שגידלנו ורואות איך הם: 23 ממשלות ועשרה ראשי ממשלה מזלזלים בחיים שלנו ושל הילדים שלנו, משימות לא מוסריות, פגיעה בילדים, עוולות משפטיות, הודעות שקריות, הגנה על אלימות ופגיעה בקורבנות האלימות, אובדן שליטה ושטיפת מוח… טפטוף האלימות הזו לחיי האזרחים הפך לזרם שוטף של אלימות ממסדית נגד אזרחים ואזרחיות מדינת ישראל.

כאן אנחנו מצביעות >> אנחנו קוראות לממשלה להוציא את הבנים והבנות שלנו מהשטחים הכבושים


150 צפיותתגובה 1