דרום הגדה המערבית, בתוך אזור המכונה "מסאפר יטא" (כפרי הבת של העיירה יטא), חיים במערות קרוב לאלף פלסטינים, המתפרנסים מחקלאות. בשנות השבעים הכריזה ישראל על אזור מגוריהם "שטח צבאי סגור", ועל סמך הגדרה זו היא מבקשת מאז 1999 לגרש ממנו את תושביו.
דרום הר חברון בכלל והשטח הסגור בפרט משופעים במערות טבעיות המשמשות כבתי מגורים לתושבים וכדירים לצאן. בנוסף למערות הטבעיות חצבו אבות התושבים מערות בסמוך לבורות מים ולאדמות חקלאיות. לכל משפחה גרעינית יש לפחות מערה אחת, המשמשת אותה למגורים.
בשטח הסגור אין תשתיות פיזיות. הכפרים אינם מחוברים לדרכים סלולות כלשהן, ובשל הטופוגרפיה הקשה באזור, מתאפשרת תנועת התושבים מהשטח הסגור ואליו רק בהליכה, ברכיבה על בעלי חיים או בנסיעה בטרקטור או ברכב שטח. בנוסף, כפרי השטח הסגור אינם מחוברים, לא לרשת החשמל, לא לרשת קווי טלפון ולא לרשת מרכזית לאספקת מים באמצעות צנרת.
<< מתוך דו"ח בצלם / קובץ מצורף בהמשך
איך יודעים אם שעתיים וחצי זה הרבה, מעט? קצר? ארוך?
זמן הוא עניין נזיל ויחסי, גם בציורו המפורסם, שנקרא "התמדתו של הזיכרון", מראה הצייר הספרדי סלבדור דאלי איך השעונים נוזלים והזמן נשפך מתוכם.
מה אפשר להספיק לעשות בשעתיים וחצי? לקרוא חמישים עמודים בספר, לנסוע מתל אביב לירושלים וחזרה או להמתין לטיסה בשדה התעופה.
בשעתיים וחצי אפשר לנסוע מתל אביב לא-טובא בדרום הר חברון, רק שעתיים וחצי נסיעה. יוצאים בשעה שמונה וחצי בבוקר ומגיעים בשעה אחת עשרה. ממש לא הרבה זמן. אבל קפיצה ענקית לעולם אחר. מרחק שנות אור ושנות דור מהעולם שבו אנחנו חיים ברווחה ובנחת. חיים בעיר היקרה ביותר בעולם ובמרחק שעתיים וחצי איתנו אנשים מנסים לחיות ולשרוד במציאות בלתי אפשרית, במקום שבו לא יודעים איך נראה בית קפה מבפנים, שלא לדבר על בית קפה שיש בו שולחנות מכוסים במפות.
במקום הזה, מרחק שעתיים וחצי מהמציאות המוכרת, חיים אנשים שמדינת ישראל והצבא שלה הכריזו על המקום שבו הם חיים "שטח צבאי סגור" או במילים פשוטות ישראל מגרשת את האנשים שחיים שם. לאן? זה מממש לא אכפת למדינה. לכל מקום רק שלא יישארו במקום שבו הם נולדו והעיקר שיפנו את השטח כדי שהמתנחלים יוכלו לספח לעצמם עוד פיסת קרקע. להם זה לא שטח אש 918 אלא זו ארץ האבות.
// עינת יורקוביץ
שעתיים וחצי
הגענו
אחמד פגש אותנו בא-תוואני
עוד נסיעה של חצי שעה בדרך עוקפת התנחלויות למרחק של 5 דקות בפועל.
א-טובא כפר בלב גבעות, חמור עם מחרשה חורץ תלמים באדמת הטרשים.
כמה מבנים רעועים בהם 2 משפחות ושני פעילים ישראלים צעירים.
את סיפורו מכמיר הלב של המקום מספר באנגלית משובחת עלי עוואד בן המקום.
הוא מספר על נישול, הפחדה, מניעת עיבוד האדמה שמוביל לסיפוח האדמה למדינה
ובעצם גירוש.
שטח צבאי סגור לתושבי המקום אבל לא למתנחלים.
דורות שספגו אי צדק חיים במקום חיים בלתי אפשריים של הישרדות יומיומית,
ממעצרים בעקבות תלונות מתנחלים ועד אלימות גלויה. פלישה לשטחים מעובדים שהזרעים בהם רק נבטו והרס היבול הצעיר.
בסככה שאליה הגענו פרסנו את הבגדים, הצעצועים והממתקים שהבאנו איתנו.
מסרנו מעט תרופות נגד כאבים.
ולאט לאט החלו נקשרים מבטים עם הנשים והילדים.
קשר אנושי אימהי גם אם חד פעמי.
// דבריה של מלכה צמח
אני דווקא רוצה לספר על פרויקט של ישראליות/ים יפות/ים, שיש להם מודעות גדולה למה שקורה בשטח.
ה' הוא בחור בן 22, שבגיל ממש צעיר, החל לקלוט את עוולות הכיבוש, כיום הוא סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
ט' היא בחורה בת 21, העובדת בבית הספר הדו-לשוני בירושלים.
שניהם פעילים בחבורה של ישראליות/ים שפועלות/ים בא- טובא, למען תושבי המקום.
הןם מגיעות/ים למקום, חיות/ים עם התושבות/ים, אפילו שומרות/ים על התושבים/ים במידה מסוימת ומראות/ים שיש גם ישראליות/ים מזן אחר, זה הטוב, החומל, האיכותי והאכפתי
#תוציאו_את_הילדים_שלנו_מהשטחים_הכבושים #בצלם #שוברים_שתיקה #אלימות_מתנחלים #טיהור_אתני #סיירת_האמהות #אמהות_נגד_אלימות