בנאומו כוכבי מנצל את רוחן וכוחן של האימהות ובפאתוס "אלוהי" הוא מטיל את האחריות וההקרבה לאובדן ולשכול על כתפי האימהות שקולן הלא נשמע בסיפור

הסיפור הישראלי הוא סיפור של מיעוט נרדף, תמיד בודד במרחב. כמו איזו גזרת גורל מימים עתיקים. הן עם לבדד ישכון. הסיפור הישראלי הוא סיפור של חיי

יש לפעמים שהזיכרונות נשלפים לפתע פתאום, יש גם סיפורים שתקועים עמוק במרתפי התודעה, בכספת, הסיפורים של הבנים והבנות שלנו בזמן שרותם הצבאי...

ההתנחלויות, המאחזים והחוות לא ישמרו על ילדייך, מיליארדי שקלים לא יקנו את ביטחונם, אלפי ק"מ של גדר הפרדה לא יעצרו את מניין קורבנות הטרור....

ישנה אמרה שהולכת כך: מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד. המסע של האימהות אל עבר חברה ללא אלימות שבה יוכלו ילדנו לחיות בבטחה התחיל בצעד...

הזמן שחלף מאז, 34 שנים, צבע את הכיבוש בצהוב של רוח מזרחית חמה ואיומה, שמחוללת סערה תרבותית בחברה. הפכנו אנשים צהובים זה לזה, והשנאה שוררת

מבעד לחלונות המסורגים הציצו לעברנו דיירי הבתים שהסיגו את ילדיהם וטרקו את החלונות בדלתות ברזל. ההליכה ברחוב הדומם לעבר מערת המכפלה