אנחנו האימהות של שנת 2020 "עומדות על כתפי ענקיות". פועלות ברוחן ובהשראתן של ארבעת האימהות התנכ"יות, "ארבע אימהות" שהוציאו את הבנים שלנו מלבנון, "נשים בשחור" שפעלו נגד האלימות נגד נשים, "אימהות על המשמר" של הקהילה האתיופית ו"אמהות למען החיים" של המגזר הערבי ישראלי. אנחנו אימהות חילוניות, דתיות, ערביות יהודיות ונוצריות. 
 

אנחנו אימהות בכל הגילאים, הצבעים והשפות. אנחנו האימהות הביולוגיות, המאמצות, החורגות, הגרושות, האלמנות והחד הוריות. אנחנו האבא ואמא של כל הילדים והילדות.

אנחנו דואגות!

​

אלימות המשטרה בישראל הינה אלימות פוליטית, מגדרית וגזענית המסמנת אוכלוסיות הנאבקות על זכויותיהם הלגיטימיות והדמוקרטיות כאויבי הציבור. ראינו את התנהגות המשטרה גם בהפגנות החרדים, האתיופים, הערבים, הנכים, העובדים זרים ופליטים – מול כל אחת מהקהילות התנהלות השוטרים הייתה אלימה פוגענית ושקרית.

שנים של אלימות משטרתית ואנחנו התנהגנו כבנות יענה, העדפנו לתת למשטרה מרחב פעולה, מתוך מחשבה מוטעית, שלנו זה לא יקרה ומתוך אמונה שהמשטרה ממלאת את תפקידה ושומרת על החוק והסדר. לא עוד.

 

המשטרה חייבת להחליף את תבניות החשיבה הארגוניות שלה. השוטרים חייבים ללמוד מהו תפקידם כשומרי סדר וחוק, תוך ציות לצווי בית המשפט.​

אנחנו כאן מתוך כבוד למוסדות השלטון וכדי להפסיק את המסורת שאלימות היא כלי עבודה. אנחנו כאן כדי לדאוג שהמשטרה תבצע את תפקידה בהתאם לחוק ולא בהתאם לאינטרסים פוליטיים. על המשטרה לשמור על כולנו. להגן על חייהם וביטחונם כל אזרחי ותושבי המדינה ללא הבדל וללא הבחנה פוליטית.

 

המאבק בבלפור פקח את עינינו!  האלימות קיימת במקומות נוספים סביבנו ובפרט כלפי האוכלוסייה הערבית בשטחים הכבושים. לא ניתן להתעלם מהנעשה בשטחים כי נזקי הכיבוש מחלחלים כבר אל החברה שלנו.

 

במהלך חמישים השנה האחרונות וביתר שאת בעשור האחרון, הפכה ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת אפרטהייד ולחברה אזרחית שמדממת את הכיבוש לתוך עורק חייה. מחברה אזרחית רב תרבותית המבקשת להגדיר את צביונה הפכנו באחת למדינה גזענית המקדמת תהליכי ניתוק והפרדה מבית ומחוץ שבה מתרחשים תהליכים שליליים ובהם: אפרטהייד, שחיתות שלטונית וביטחונית, אובדן ערכים ואובדן מוסר ומצפון לאומי ומשפחתי.
 

תהליכים ותופעות אלו עוררו בנו ואותנו, האימהות, לקום, להשמיע את קולנו ולהנכיח את קיומנו כדי להבטיח את ביטחונם האזרחי והמשפטי של ילדינו ולהגן על עתידם הנפשי והמוסרי. התנהלותם של החיילים בשטחים הכבושים היא בניגוד לחוק ולכללי המשפט הבין לאומיים. במהלך שירותם החיילים אינם עוסקים בנושאים צבאיים כי אם במשימות שאין להן כל קשר לצבא וביטחון כגון אבטחה אישית למתנחלים בהתנחלויות ומאחזים לא חוקיים, ייבוש בארות, מעצר ילדים והכאה של זקנים, נשים וילדים, המוחים בזעקתם על גזל אדמותיהם, הרס בתיהם והתוקפנות האלימה של מתנחלים כלפיהם.,

 

מצב זה מציב את הבנים והבנות שלנו במהלך שירות החובה שלהם בשטחים הכבושים, בפני דילמות מוסריות. באקלים הפוליטי הנוכחי ובהתנהלות הדרג הצבאי, הם המוציאים לפועל של מדיניות פשיסטית, פוגענית ואלימה כלפי תושבים וכלפי פעילי זכויות אדם. החיילים והחיילות שלנו, הופכים כשותפים בעל כורחם, לקורבנות שנפגעים בנפשם, רוחם וגופם.

 

אימהות נגד אלימות מביאות רוח התנגדות מעשית מהבית אל הבנים והבנות שלנו-החיילים בשטחים הכבושים. למאבק בכיבוש שותפים עשרות התארגנויות אזרחיות לזכויות אדם הפועלים בקשת רחבה של פעולות שמטרתן לתעד, להגן, ללוות, לתמוך, לרפא, לעזור, ללמוד, להסביר, להעיר את החברה בארץ ובעולם לעוולות הכיבוש.